ארגון לביאכ-75% מתיירי המרפא בישראל הם פלסטינים, אך הצעת החוק להסדרת הענף אינה מתייחסת אליהם
בשנת 2016 טופלו במחלקה האונקולוגית לילדים בבית-החולים הדסה עין-כרם כמעט פי שניים ילדים פלסטינים מילדים ישראלים. כך עולה ממכתב ששלח מנכ"ל בית-החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, ומתפרסם כאן לראשונה. מתוך 40 השתלות מח עצם שבוצעו במחלקה בשנה שעברה, 21 היו מטופלים פלסטינים ורק 12 ישראלים. מדובר בעלייה ביחס ל-2015, שבה 18 מהמטופלים היו פלסטינים, ורק 15 ישראלים. יתר ההשתלות בוצעו בתיירי מרפא מחו"ל, בעיקר ממדינות מזרח-אירופה.
פרשת המחלקה האונקולוגית לילדים בעין-כרם הסעירה את ישראל בחודש מרץ האחרון, לאחר שמנהל המחלקה התפטר ממנה יחד עם חמישה רופאים בכירים נוספים. הסיבה להתפטרות הייתה החלטת בית החולים לבצע השתלות מח-עצם בילדים במחלקה למבוגרים, בעקבות עומס חריג שנרשם במחלקת הילדים. בכמה מכלי-התקשורת נטען כי העומס נגרם בשל תיירות מרפא, ואמנם 70% מהטיפולים ב-2016 הם לחולי חוץ, אלא שכעת אנו חושפים ש-75% מתיירות המרפא במחלקה, ומעל ל-50% מהמטופלים בכלל, הייתה של חולים פלסטינים.
בשנים האחרונות נמצאת תיירות המרפא של פלסטינים במגמת עלייה חדה: דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מינואר 2017 מלמד שבתוך חמש שנים הוכפל מספר היתרי הכניסה שניתנו לתושבי יהודה ושומרון לצורך טיפולים רפואיים בבתי-החולים: מ-8,755 היתרים בשנת 2011, ל-15,621 היתרים בשנת 2015. בהתאם, גם מספר האשפוזים של פלסטינים הוכפל. כך לדוגמה, בשנת 2011 עמד מספר ימי האשפוז של פלסטינים בבית-החולים הדסה עין-כרם על 7,228 ימי אשפוז, אך בשנת 2015 הגיע הנתון ל-14,601.
קריסת המחלקה בעין כרם היא קצה הקרחון: תחקיר שנערך על המחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בבית החולים לילדים "דנה" באיכילוב, גילה שלא פחות מ-90% מהמטופלים בו אינם ישראלים. כותב התחקיר נמנע מלדווח כמה מתיירי המרפא הם פלסטינים. תחקיר אחר בחן את היקף התופעה במחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בתל השומר. גם כאן בחרה הכתבת שלא לציין את שיעורם של הפלסטינים בקרב תיירי המרפא, אולם צוין כי "היעד העיקרי של חולי הסרטן מעזה הוא ישראל: מבין חולי הסרטן שקיבלו הפניה כחצי מופנים לישראל, כשליש לירושלים המזרחית (בעיקר לבית-החולים 'אוגוסטה ויקטוריה' שמתמחה בטיפול בסרטן), והשאר למצרים, לגדה ולירדן".
מהתחקירים השונים שבוצעו לא ניתן לדעת את שיעור הפלסטינים המאכלסים את המחלקות השונות. אולם הנתונים שחשפנו כאן מבית-החולים הדסה עין-כרם, בצירוף הנתונים אודות הזינוק בהיקף היתרי הכניסה וימי האשפוז, מאפשרים להניח כי גם בבתי-חולים אחרים ברחבי הארץ שיעורם של תיירי המרפא הפלסטינים גבוה.
הכיס והכעס
תיירות מרפא היא מרכיב חשוב בכלכלתם של בתי-החולים בישראל: תיירי המרפא משלמים סכומים גבוהים יותר עבור הטיפול בהם, כספים שאינם מגיעים מכיסו של משלם המסים הישראלי. כתוצאה מכך בתי-החולים שואפים להגדיל ככל הניתן את היקף תיירות המרפא, ולעתים הדבר נעשה תוך הגברת עומסים והגדלת המצוקה של מטופלים מקומיים.
ההקשר שבו מטפלת בדרך כלל התקשורת הישראלית בתופעה הוא תקיפת הנהלות בתי-החולים על כך שהן מעדיפות רווחים קלים על-פני רווחתם, ולפעמים אף בריאותם, של מטופלים ישראלים. אולם התעקשותם להסתיר את העובדה שפלסטינים מהווים רוב ניכר מהיקף תיירות המרפא בישראל, מטילה צל כבד על יושרתם של העיתונאים המסקרים את הנושא.
הנושא הזה חשוב מכמה סיבות. ראשית, פלסטינים משלמים פחות מתיירי מרפא זרים. התעריף המשולם על-ידם זהה לתעריף שגובים בתי-החולים ממטופלים ישראלים, והוא נמוך בכ-30% מהתעריף שמשלמים תיירי מרפא מחו"ל.
שנית, נראה כי הרופאים נותנים יחס שונה למטופלים פלסטינים: שני תחקירים שונים גילו כי רופאים נוטים לרשום לפלסטינים מספר גבוה יותר של ימי אשפוז מאשר לישראלים, זאת בשל החשש שהפלסטינים לא יחזרו להמשך טיפול אם ישוחררו. כתוצאה מכך נרשמו מקרים שבהם פלסטינים אושפזו במחלקות חודשים ארוכים, לעתים אף יותר משנה, ללא צורך טיפולי ומבלי לקבל טיפול בפועל.
ככלל, יחס שונה לתיירי מרפא הוא תופעה מוכרת ושנויה במחלוקת: העובדה שמטופל מגיע במיוחד מחו"ל גורמת לבתי-החולים לאפשר למטופלים אלה לעקוף בתורים לטיפולים השונים, וליהנות משגרת טיפולים קצרה יותר מזו שמקבלים ישראלים, שביכולתם לסור לבתי-החולים בהתראות קצרות יותר ועל-פני זמן ממושך יותר. ואולם היחס המועדף שמקבלים הפלסטינים אינו מוצדק: הרשות הפלסטינית נמצאת בסמיכות גיאוגרפית לבתי-החולים בישראל, והמנהל האזרחי מגלה נדיבות בהיתרי כניסה לצורך טיפולים רפואיים.
אפליה ממוסדת בעד פלסטינים ונגד ישראלים
לא רק הממסד התקשורתי מצנזר את חלקם של הפלסטינים בבעיות שמעוררת תיירות המרפא. שרת הבריאות הקודמת, יעל גרמן, מינתה ועדה לבחינת סוגיית תיירות המרפא, אך הוועדה בחרה שלא לעסוק בתיירות מרפא פלסטינית. בדיון שקיימה הוועדה באוקטובר 2013 אמרה חברת הוועדה יוליה איתן כי תיירות מרפא פלסטינית היא "סוגיה לא פתירה", וכי "מדובר במשהו שהופך להיות משמעותי כרגע בתוך מערכת הבריאות".
האבסורד שבקביעה הזו זועק: ועדה שמונתה לבחון היבטים של תופעה ציבורית מטרידה, נמנעת במכוון מעיסוק בחלק הארי של התופעה – אף-על-פי שחברי הוועדה מודעים להיקפי הבעיה.
כדרכן של ועדות, המלצותיה של ועדת הבדיקה הפכו להצעת חוק ממשלתית, הנמצאת כעת בהליכי חקיקה מתקדמים. הצעת החוק כוללת הוראות רבות שמטרתן לאזן בין רצונם של בתי-החולים לארח מספר רב ככל הניתן של תיירי מרפא, ובין מניעת פגיעה במטופלים ישראלים: בין השאר נקבע בהצעה כי "מוסד רפואי לא יעדיף תייר מרפא על פני מטופל שאינו תייר מרפא", וכי הטיפול בתיירי מרפא ייעשה מחוץ לשעות הפעילות הרגילות של בית-החולים.
אלא שלמרבה הפליאה, כל ההוראות הללו אינן חלות על מטופלים פלסטינים. כך יוצא שהצעת החוק מבקשת להסדיר ענף תוך התעלמות מכוונת מחלק מרכזי במיוחד בו.
טוב תעשה הכנסת אילו תפסיק את הליך החקיקה ותמנה ועדה נוספת, שלא תחמוק מהאתגר האמתי שמציבה תיירות המרפא בפני מערכת הבריאות הישראלית: תיירות המרפא הפלסטינית.
מבית החולים הדסה עין-כרם לא נמסרה תגובה. נפרסם את התגובה כאן לכשתימסר.
