התנועה להצלת ירושלים היהודית – מצג שווא חלקי ומטעה

רקע

לפני כחודשיים נרשמה ברשות התאגידים ‘התנועה להצלת ירושלים היהודית’, התנועה מנהלת כעת קמפיין רחב למען מסירת חלקים מירושלים לרשות הפלסטינית, להלן נבחן את אמינות המידע והמסרים של דוברי התנועה.

מייסדי התנועה חיים רמון ושאול אריאלי, משתמשים במסרים קבועים כדי לקדם את מטרתם, לדעתם המצב הכלכלי הביטחוני והדמוגרפי של ירושלים הולך ומחמיר והפתרון היחיד הוא להקים גדר ביטחונית בין השכונות היהודיות והערביות בירושלים, ולשלול את תעודות הזהות הישראליות של התושבים הערבים באותם השכונות, ולמסור את הריבונות בשכונות הערביות במזרח ירושלים בתוספת שטח עצום לידי הרשות הפלסטינית.

המסר הדמוגרפי

חיים רמון מרבה להשתמש בטיעון הדמוגרפי, וכדי להמחיש את קצב הגידול המהיר של הערבים מספר לנו רמון שב-1967  היו  70,000 ערבים בירושלים והיוו כ-25% מאוכלוסיית ירושלים, ועכשיו יש כ-310,000 ערבים בירושלים והם מהווים כ-38% מאוכלוסיית ירושלים, לשיטת רמון אם נבנה את הגדר אנחנו נרוויח שתי ציפורים במכה אחת “הביטחון יגבר והדמוגרפיה תשתפר” ואם נמשיך להתעקש אז ראש העיר הבא של ירושלים עלול להיות הנכד של המופתי.

אבל, רמון לא מספר לנו שאחד הגורמים המשמעותיים להיווצרות הבעיה היא הקמת גדר ההפרדה שגרמה להגירה המונית של ערבים לתוך תחומי ירושלים, ועל פי הערכות מומחים לחקר ירושלים, “בשנים האחרונות על רקע הקמת גדר ההפרדה, נכנסו אל תוך ירושלים 50,000-90,000 פלסטינים” [ראה ‘תכנון, דמוגרפיה וגאופוליטיקה בירושלים’, עמ’ 11,13] מדובר בגידול עצום של האוכלוסיה הערבית בירושלים  וזאת ב’זכות’ גדר ההפרדה. בנוסף, נראה כי המחדל בעניין הזה רשום על שמו של חיים רמון שהיה יו”ר הוועדה לגדר ההפרדה ומתאם הפעולות במרחב התפר של עוטף ירושלים ואף כונה על ידי אריק שרון אבי תוכנית ההפרדה.

רמון גם אוהב להטיח בפני קוראיו כי כיום יש ל-320,000 ערבים בירושלים תעודת זהות ‘כחולה’, וגם כאן הוא שוכח לספר על חלקו במחדל ועל כך ש”בעבר קיבלו התושבים הארעיים תעודות זהות כתומות, שבידלו אותם משאר האוכלוסייה. אולם בתקופת שר הפנים לשעבר חיים רמון הוחלט לנפק לכולם תעודות זהות כחולות כדי למנוע אפליה” אין בידינו את הנתונים של מספר התושבים הערבים שקיבלו תעודת זהות כחולה בזכות נדיבותו של רמון, וגם שאלת הסמכות ראוי שתתברר.

אבל לא רק בלקיחת אחריות אישית הדברים אמורים ובחוסר היכולת של גורם הבעיה לחלק עצות עסקינן, אלא גם בהסקת מסקנות מעשיות, משום שהפלסטינים חזרו לשכונות הערביות בירושלים כשנבנתה גדר ההפרדה משום שרצו את טובות ההנאה שהתושבות הישראלית מאפשרת להם, ואם נבנה גדר נוספת תוך כדי שלילת תעודות זהות ישראליות ממי שיוותר ממזרח לגדר, אנו צפויים לגל הגירה דומה ומה יועילו חכמים בתקנתן, ונאים דבריו של נדב שרגאי בספרו ‘ירושלים – אשליית החלוקה’ עמ’ 15: “גריעת שכונות ערביות מהעיר כבר נעשתה דה-פקטו ב-2005 ,אם כי באופן מצומצם, באמצעות בניית גדר ההפרדה הביטחונית על התוואי הצפוני של ‘עוטף ירושלים’. עשרות אלפי תושבים פלסטינים – שחיו מחוץ לגבולות העיר וחששו מפני פגיעה במעמד התושב שלהם ובהטבות הרבות הנגזרות ממנו – החליטו להעתיק את מקום מגוריהם אל הצד הישראלי של הגדר. ישראל תתקשה למנוע גל הגירה דומה אל תוך תחומה, מאותן סיבות ממש, אם וכאשר הגדר תוזז עוד מערבה, דרומה וצפונה, אל עבר השכונות היהודיות. גם לשיטת ‘המחלקים’, עשוי במקרה כזה שכרם לצאת בהפסדם, כאשר הפעם – ההגירה תהיה אל תוך השכונות היהודיות ממש, ולא רק אל תוך השכונות הערביות שבתחומי ירושלים”.

חיים מנסה לזעזע אותנו גם עם הילודה הערבית וכך הוא כותב לנו: “הנתונים הדמוגרפיים המחרידים ביותר הם במערכת החינוך. לפי הנתונים הרשמיים האחרונים שהתפרסמו, 57% מכלל גילאי מערכת החינוך הם ערבים. לעומת זאת, 26% מכלל תלמידי מערכת החינוך המוכרת הם חרדים, 8.5% מכלל התלמידים בירושלים הם דתיים (החינוך הממלכתי־דתי), ו־8.5% מכלל התלמידים בירושלים הם לא דתיים (החינוך הממלכתי). המספרים מדברים בעד עצמם. בתוך שנים ספורות הפלסטינים יהיו רוב בבירת הנצח של ישראל”. אבל רמון לא טורח לספר לנו שקצב הגידול של ערביי ירושלים ירד פלאים, מ-4.5% בשנת 1995 ל-2.6% בשנת 2014 ועל כך שנכון לשנת 2008 שיעור הפריון של האשה היהודיה בירושלים זהה לשיעור הפריון של האשה הערביה, כפי שניתן לקרוא על נתון זה ועל נתונים רבים ונוספים במחקרן של מאיה חושן ומיכל קורח ‘על נתונייך ירושלים’ [עמ’ 17]. ומנתונים חדשים שמפרסם מכון ירושלים לחקר ישראל עולה כי, בעוד שיעור הגידול של הערבים בירושלים יורד, שיעור הגידול של היהודים עולה, ושיעור הפריון של היהודים בירושלים גבוה בהרבה [4.3] משיעור הפריון אצל הערבים בירושלים [3.3.], ואפילו ההגירה השלילית של היהודים מירושלים מתאזנת בזכות הבניה המואצת.

עכשיו אחרי שהגענו למסקנה שרמון אכן זורק נתונים רבים, אבל לא את כל הנתונים, כדאי להטות אוזן לדבריו של נדב שרגאי [בספרו ‘ירושלים – אשליית החלוקה’ עמ’ 16] “הסיבה העיקרית לנחיתות הדמוגרפית המתמשכת של הצד היהודי בירושלים היא מאזן ההגירה השלילי של האוכלוסייה היהודית. כ-18 אלף יהודים עוזבים את העיר מדי שנה ורק כ-10,000 באים לגור בה. ב-22 השנים האחרונות עזבו את העיר כ-370 אלף יהודים. הצד היהודי בירושלים נטל בשנים האחרונות את ‘ההובלה’ מול ‘הצד הערבי’ בסעיפי הריבוי הטבעי ובשיעור הפריון, וביצע מהפך. עם זאת, שינוי זה אינו מבטיח גידול מחודש של הרוב היהודי, אם לאוכלוסייה היהודית שתתוסף כתוצאה מכך לעיר לא יהיה היכן לגור. הסיבה העיקרית לעזיבה היא מחסור חמור בדירות ומחירו הגבוה של המלאי המועט שקיים. בירושלים נבנו בעשור האחרון כ-2,000 דירות בממוצע לשנה, בעוד שהדרישה השנתית עומדת על למעלה מ-4,000 דירות. על מיעוט הבנייה משפיעים לחצים מדיניים מצד אחד ומאבקים של גופים ירוקים מצד שני.”

בנוסף לעידוד הבניה מציע שרגאי מספר הצעות מעשיות להתמודדות עם הבעיה הדמוגרפית בירושלים, כדוגמת כינון עיריית גג שתכניס ניהולית אל תוך תחומי ירושלים עוד כ-120,000 יהודים, והקמת רשות מקומית נפרדת בריבונות ישראלית לשכונות הערביות צפונית לירושלים שנמצאות גם כך מחוץ לגדר ולפי חישובים שונים נמצאים בשכונות אלו כ-90,000 תושבים ערבים, אבל יתכן שב’תנועה להצלת ירושלים היהודית’ נעולים על קונצפציה מסוימת שעתידה להביא לדעתם לשינוי מדיני או פוליטי, ולא מבזבזים זמן לחשוב על הרעיונות האלו שנשמעים הגיוניים.

המסר הביטחוני

מקימי התנועה להצלת ירושלים היהודית גרים בכל הארץ, בכפר ורדים וברמת השרון, ברמת אפעל ובהרצליה, ברעות בקיסריה ובגבעתיים, רק לא בירושלים, ובכל זאת הם מודאגים מהביטחון האישי המעורער של אזרחי ירושלים היהודית. וכך כתב לאחרונה מייסד התנועה חיים רמון במעריב: “עיקר העיקרים הוא שאלת הביטחון האישי המעורער של אזרחי ירושלים היהודית. כולנו מודעים לתופעת הסכינאות ולקורבנותיה, לידויי האבנים, לדריסות ולזריקת בקבוקי התבערה.

כפי שנראה בהמשך הצעת התנועה להצלת ירושלים יונקת את השראתה מתכנית יוזמת ז’נבה, השכונות היהודים יוקפו בגדרות ובחומות ועתידות להיות מובלעות חנוקות ומוקפות בגדר והמרחב כולו ישאר בידי הערבים, על פי החישוב של ד”ר שמואל ברקוביץ התנועה להצלת ירושלים היהודית מעוניינת במסירת שטח עצום של 64 קמ”ר, וככה זה נראה:

התנועה להצלת ירושלים היהודית

אז למה לנו לעשות את זה? בתנועה להצלת ירושלים היהודית מזכירים לנו שוב ושוב כי רבים מהפיגועים בירושלים בוצעו על ידי ערבים שיצאו מ’הכפרים’ של מזרח ירושלים, כדי להמחיש את האיום שנשקף ליהודים משכונות ערביות אלו מכנה רמון את השכונות הערביות שבמזרח ירושלים גידול ממאיר, וכן עלינו לבנות בהקדם חומת ביטחון בין ירושלים היהודית ובין 22 השכונות ערביות לשלול את תעודות הזהות שלהם ולהעביר את השליטה ב-22 שכונות הערביות לרשות הפלסטינית

אמירה זאת כי עשרות שכונות ערביות במזרח ירושלים הינן בגדר גידול ממאיר ועל היהודים להסירם מקרבם אינה ראויה להשמע, ונראה שהיא מהווה הכללה גסה שמטרתה לשרת את רעיון גדר ההפרדה שמקדמת התנועה. ישנו שוני גדול ברמת המעורבות בטרור בין שכונה לשכונה בשכונות הערביות שבירושלים, ועשיית כל השכונות למקשה אחת עושה עוול עם תושבי השכונות הערביות וזורה חול בעיניהם של תושבי השכונות היהודיות בכך שיחשבו שכל השכונות הערביות הן מדגרות טרור והפתרון הוא להקים גדר בין השכונות היהודיות לערביות.

כך לדוגמא המעורבות של תושבי שכונות ג’בל מוכבר וצור באחר בביצוע פיגועי טרור בולטת במיוחד, ואיננה פרופורציונאלית, וכפי שניתן לראות במחקר שערך מרכז מחקר ומודיעין על שם אלוף מאיר עמית [עמ’ 9] על מוצאם של 26 מחבלים שהגיעו משכונות ערביות הסמוכות לירושלים. במחקר זה התברר כי מתוך 26 המחבלים הגיעו 6 מחבלים משכונת ג’אבל מוכבר, ועוד 6 מחבלים הגיעו מצור באחר, דהיינו כמעט 50% מהמחבלים שנבדקו במחקר הגיעו מתוך 2 שכונות בלבד, הנתונים האלו גורמים לנו לחשוב שהשכונות האלו זקוקות ליחס מיוחד, ולכן האבחנה בין השכונות הערביות ומדיניות האכיפה והמחסומים הסלקטיבית שהנהיג הדרג המדיני ומשטרת ישראל נראית מוצדקת מאוזנת ויעילה.

נתונים נוספים שעלו באותו המחקר הראו כי 8 מחבלים מתוך אותם 26 המחבלים שנבדקו, הגיעו משכונות ערביות שכבר מוקפות בגדר ביטחונית [3 מחבלים הגיעו מכפר עקב, ו-2 מחבלים הגיעו ממחנה הפליטים שועפאט, ושלושה מחבלים נוספים הגיעו משלושה כפרים הנמצאים בשליטת הרש”פ, סרדא קטנא וביתוניה], משמע ששמונה מחבלים נוספים הגיעו משכונות שגם כך כבר מוקפות בגדר, אך הגדר לא הועילה.

המסקנה המתבקשת ממחקר זה הינה, כי אין להכליל את כל השכונות הערביות ולהאשימם בטרור כנגד יהודים, ואין מקום לאמירה המקוממת של רמון שקרא לתושבי שכונות אלו גידול ממאיר, לא כל הערבים עשויים מקשה אחת. מסקנה נוספת שעולה ממחקר זה היא, כי הגדר איננה פתרון קסם ואינה מונעת מעבר מחבלים, והפתרון שהציע לפיו תוקם גדר ביטחונית בין השכונות היהודיות והערביות איננו הפתרון שימנע את מעבר המחבלים לשכונות היהודיות.

רמון מתבטא באופן מקומם גם בנוגע לתקיפות מיניות שחוו צעירות בירושלים, וכך כותב רמון: “לאחרונה נחשפנו לנתון מזעזע נוסף: משנת 2006 ועד שנת 2014 נרשמו כ־800 תקיפות מיניות של צעירות יהודיות בקו התפר בין שני חלקי ירושלים, רובן ככולן על ידי פלסטינים.” לטעמנו ראוי היה כי רמון ימנע מאמירות שכאלו לאור עברו ולאור הרשעתו בבית המשפט על ידי הרכב שופטים פה אחד במעשה מגונה ללא הסכמה בקצינת צה”ל.

רמון חושש גם מתוכנית הלימודים של הצעירים בשכונות הערביות של ירושלים, לדברי רמון “רוב מכריע של תלמידי בתי הספר הערבים במזרח ירושלים לומדים ‘תוכנית לימודים פלסטינית מעודכנת’ שכוללת, כידוע, במקרה הטוב תכנים אנטי ציוניים מובהקים ובמקרים אחרים דברי הסתה ושקר. לעיתים מזומנות זה נעשה במימון מלא של משלם המסים הישראלי”, ושוב מסקנתו של רמון כי יש להעביר את השליטה על שכונות אלו לידי הרשות הפלסטינית, לא מובן מדוע רמון בוחר בפתרון כל כך דרמטי כשאפשר לטפל בבעיה באופן מאוזן יותר כגון להפסיק לממן מוסדות חינוך בהם מתבצעת הסתה, וכמובן שראוי גם לאכוף את חוק העונשין הקובע כי מי שיסית לאלימות ייענש.

הסבר נוסף של רמון אינו צולח את מחסום ההגינות וההגיון, רמון מסביר שהאינטרס הביטחוני של היהודים הוא למסור את השכונות הערביות שבמזרח ירושלים לידי הרשות הפלסטינית, משום שעכשיו השכונות האלו הם חלק ממדינת ישראל, ולכן השכונות האלו הם כמו תל אביב, וכמו שצה”ל לא נכנס לעשות סדר בתל אביב הוא לא יכול להכנס לעשות סדר בג’אבל מוכבר, אבל אחרי שנבנה גדר ונעביר את השכונות הערביות לשליטת הרשות הפלסטינית אז צה”ל יוכל לטפל בשכונות האלו כמו שצריך בשיתוף פעולה עם המשטרה הפלסטינית, ככה מסביר רמון בראיון לאתר אל-מוניטור וכך הוא מסביר גם בראיון ברדיו קול חי [דקה 4:35]. ובכן, ראשית מדובר בהטעיית הציבור, משום שצה”ל אכן פועל היטב במידת הצורך גם כיום בשכונות אלו, וגם כוחות מג”ב פועלים היטב בשכונות אלו במידת הצורך, ובנוסף, הטענה שהעברת הריבונות בשכונות הערביות לידי הרשות הפלסטינית תשפר את איכות האכיפה הינה בגדר זלזול בוטה באינטליגנציה של הקוראים והמאזינים, ומזכירה התרברבויות דומות שנאמרו בזמן הנסיגה מלבנון ובזמן ההתנתקות, ובכלל האם לחיים רמון יש בעיה שצה”ל יפעל כנגד תושבי ואזרחי ישראל? הרי היה זה אותו חיים רמון שהציע לשפוט מתנחלים בבתי דין צבאיים.

המסר הכלכלי

דוברי התנועה מפמפמים ללא הרף כי מסירת השכונות הערביות לריבונות פלסטינית תחסוך למשלם המסים הישראלי 2-3 מיליארד ₪ בשנה, הנה לנו ציטוט מחזונו של רמון כפי שכתב בעצמו במעריב: ” יפקע תוקף תעודת התושב הישראלית של 200 אלף הפלסטינים האלה, ויוסר הנטל הכלכלי הכבד שהכללת הכפרים האלה בירושלים הטילה עד כה על משלם המסים והארנונה הישראלי – כ־2־3 מיליארד שקל בשנה (מימון קצבאות הביטוח הלאומי ושירותים עירוניים וממלכתיים המגיעים היום לתושבי הכפרים האלה על פי החוק), ולפי האומדן – כ־75 מיליארד שקל (במחירי 2015) מאז 1967. זה מה שצריך לעשות, זה מה שחייב לקרות.” דוברי התנועה מקפידים להעביר את המסר הכלכלי שוב ושוב, אבל גם כאן דוברי התנועה מוסרים לנו מידע חלקי בלבד.

ראשית, על פי בדיקתו של ד”ר שמואל ברקוביץ, חיים רמון לא טרח להפחית מהסכום הזה את ההכנסות הישירות והעקיפות שעיריית ירושלים מקבלת מתושבי השכונות הערביות, כגון תשלומי מס וארנונה ותעסוקה. אבל מה שיותר מעניין שאחרי בדיקה מתברר שרמון לא סיפר לנו באמת על התכנית שלו, וכך הוא כותב במקום אחר: “הנטל הכלכלי הנוכחי והעתידי יוסר בהדרגה מעל כתפי ישראל ואזרחיה. תקופת מעבר תבטיח, כפי שמחייב החוק, שמירת הזכויות הסוציאליות של התושבים הפלסטינים הזכאים להן בהווה, אבל מכאן ולהבא לא יוענקו זכויות סוציאליות נוספות לתושבים נוספים של כפרים אלה על חשבון תקציב מדינת ישראל. מובן מאליו שתושבי הכפרים האלו יחדלו מלהיות תושבי ירושלים בעלי תעודות זהות כחולות ולא יוכלו להצביע בבחירות בירושלים”. אז מה היה לנו כאן? לפי הצעתו של רמון, תושבי השכונות הערביות יהפכו להיות אזרחי הרשות הפסטינית וימשיכו לקבל קצבאות מהביטוח הלאומי, ומה הרווחנו ש”מכאן ולהבא לא יוענקו זכויות סוציאליות נוספות לתושבים נוספים של כפרים אלה על חשבון תקציב מדינת ישראל”, אז מה עשינו בזה?

הזיהוי הפוליטי של התנועה

דוברי התנועה מנסים להציג עצמם כמרכז המפה הפוליטית ואת מתנגדיהם הם מציגים כימין קיצוני, וכך כתב חיים רמון “מאבק הימין הקיצוני כעת נגד הפרדת הכפרים הפלסטיניים מירושלים והקמת גדר ביטחון נובע מאותה השקפת עולם: לעזאזל ביטחון תושבי ישראל וירושלים, לעזאזל המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית וירושלים כבירתה הציונית.” בשורות הבאות נתחקה מעט על עמדותיהן של הפעילים הבולטים ב’תנועה להצלת ירושלים היהודית’ ונראה כי מדובר בפעילים שהקימו עמותות שממוקמות בקצה השמאלי של המפה הפוליטי, ועל פניו מדובר בניסיון לשוות לעצמם חזות ימין/מרכז/ביטחונית באמצעות שם התנועה [‘התנועה להצלת ירושלים היהודית’] ורטוריקה ימנית [השכונות הערביות של ירושלים הן ‘גידול ממאיר’] ולוגו לאומי שכזה, ובסך הכל הם רוצים להרחיק את היהודים מהכפרים של ערבים.

דוברי ‘התנועה להצלת ירושלים היהודית’ מקפידים לדבר על האינטרס היהודי, ועל הכדאיות של המהלך לצד הישראל בהיבט הביטחוני והכלכלי והדמוגרפי, אבל משום מה שוכחים לציין ב’תנועה להצלת ירושלים היהודית’ שאנשיהם רואים בהסרת הריבונות הישראלית מהשכונות הערביות במזרח ירושלים גם אינטרס מדיני, הדבר מעלה חשש שהסיפור הביטחוני והכלכלי משמש אך כסות לאינטרסים המדיניים והפוליטיים שאותם מנסים אנשי התנועה לקדם במסגרות שונות מזה זמן רב.

את עיקרי התוכנית של התנועה להצלת ירושלים היהודית גיבש שאול אריאלי, אריאלי הינו מראשי תנועת ארגון יוזמת ז’נבה הפועל זה שנים להקמת מדינה פלסטינית ומציעה הצעה דומה להפליא להצעתה של ‘התנועה להצלת ירושלים היהודית’ בכל הנוגע להעברת השכונות הערביות מירושלים לידי הרשות הפלסטינית. אריאלי עצמו הרצה על כך ביום העיון שקיים מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום ב-7 ביוני 2010 https://goo.gl/cp6siq. כמו כן כדאי לדעת שבניגוד לרושם הביטחוניסטי שהתנועה להצלת ירושלים היהודית מנסה לייצר, אריאלי סבור [במאמר שנכתב שנים רבות לפני הקמת התנועה להצלת ירושלים] שהבעיה האמיתית בריבונות הישראלית על השכונות הערביות היא בכך שריבונות זאת מונעת אפשרות להגעה להסכם קבע עם הערבים, וכשאריאלי לא מדבר בשם ‘התנועה להצלת ירושלים היהודית’ אז אריאלי מטיף נלהב להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, מה שכמובן מעלה תהיות באשר לכנות המסרים של אריאלי והתנועה להצלת ירושלים היהודית, האם הם דואגים לדמוגרפיה של ירושלים כפי שהם טוענים, או שהם מנסים להסיר את אחת מאבני הנגף המשמעותיות בדרך להקמת מושא חלומותיהם – המדינה הפלסטינית.

התנועה להצלת ירושלים היהודית מציעה להעביר את השכונות הערביות של ירושלים לרשות הפלסטינית כדי לשפר את המצב הביטחוני, אבל התנועה להצלת ירושלים צריכה להסביר את הדיסוננס הקוגנטיבי של -שאול אריאלי-, שכן אריאלי חושב שמהלך כזה אם יתבצע לדוגמא בוואדי ערה ואום אל פאחם יניב תוצאות ביטחוניות חמורוות, אריאלי טרח וכתב מסה ארוכה על כך תחת הכותרת ‘עוון ואיוולת’ [עמ’ 67-73] ולדבריו מהלך שכזה יחמיר את המצב הביטחוני, והנה לנו ציטוטים מדבריו: “הרעיון הנקרא ‘חילופי שטחים מאוכלסים’ חוזר ועולה בשיח הפוליטי הישראלי … כדי ‘לשפר’ את היחס המספרי בין יהודים וערבים במדינה … כך או אחרת, כל העברה של יישובים אל תחום המדינה הפלסטינית תיצור מן הסתם מציאות של חוסר יציבות ולחץ ביטחוני על אזור הספר…תכנית זו עשויה להוות עבורם חוויה טראומטית, “הנכּבּה” שלהם, ולהוליד תגובת נגד קשה ביותר…רושם זה מזין בציבור הערבי תגובות של ניכור וכעס שעלולות להניב תוצאות חמורות ביותר…הטיעון הדמוגרפי פועל לכאורה לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל, אך ספק אם שלילת אזרחותם של עשרות אלפי ערבים בניגוד לרצונם על שום היותם ערבים עולה בקנה אחד עם אופייה היהודי של המדינה, לא כל שכן עם אופייה הדמוקרטי…מדינת ישראל אינה פועלת בחלל ריק. אנו חיים כיום בעידן שבו התפיסה הרווחת בעולם היא כי למדינה יש אחריות וחובות כלפי אזרחיה. אין תקדים במערכת הבינלאומית המודרנית להתנערות מדינה מאזרחיה, לשלילת אזרחותם ולהעברתם לריבונות של מדינה אחרת, תוך פגיעה אנושה בזכויות האדם שלהם, בזכויותיהם הפוליטיות והכלכליות גם אין תקדים משפטי שיאפשר זאת … אין מקום להניח שמדינת ישראל תוכל לכפות צעד כזה על האוכלוסייה הערבית ללא תגובה בינלאומית חריפה ביותר, שתזכיר במידה רבה את היחס לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד”. נראה שלא נהיה רחוקים מהאמת אם נניח שההסבר לסתירה הזאת נעוץ במידת התועלת שתצמח לפלסטינים מהמהלכים השונים, בהעברת הריבונות בשכונות הירושלמיות הפלסטינים ירוויחו מדינה ולכן אריאלי בעד, ובהעברת הריבונות בערי המשולש הפלסטינים יפסידו אזרחות וכמה מנדטים בכנסת ישראל ולכן אריאלי נגד.

כאמור התנועה להצלת ירושלים מנסה להצטייר כביטחוניסטית וככזו הדואגת לביטחון היהודים בירושלים בלי לעשות חשבון לערבים, ולכן כדאי להזכר שאריאלי הינו גם מראשי תנועת השמאל ‘המועצה לשלום ולביטחון’, ובתור שכזה הצטרף אריאלי לערר שהגישו תושבי בית ג’אלה כנגד גדר ההפרדה והגישו תצהיר התומך בדעות התושבים כנגד דעת משרד הביטחון. אגב, לאחר שהשופטת רצתה לחקור את העמותה אודות מקורותיה הכספיים סירבו בעמותה לענות, ומשכו את התצהיר. אריאלי הינו גם מהחברים הבולטים בקרן לשיתוף פעולה כלכלי שהוקמה על ידי יוסי ביילין וכן היה מועמד מס’ 12 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת ה-17.

אגב, מפילוח המאמצים של התנועה להצלת ירושלים היהודית מול כלי התקשורת, נראה שהתנועה משקיעה מאמץ מיוחד בכלי התקשורת החרדיים, כך לדוגמא השקיעו בתנועה בכתבות בעיתון ‘משפחה’ [פעמיים], ובעיתון הפלס [פעמיים] ובעיתון יתד נאמן וברדיו קול ברמה וברדיו קול חי על החשיבות שמייחס שאול אריאלי ממייסדי התנועה להצלת ירושלים היהודית, ניתן ללמוד גם מסיור שקיים לאחרונה איש מפתח נוסף בתנועה -שאול אריאלי- עם מובילי דעת קהל חרדים, שיטה זאת של שכנוע ‘מובילי דעת קהל’ אופיינית לתנועת יוזמת ז’נבה ששאול אריאלי ומייסדים נוספים בתנועה להצלת ירושלים היהודית נמנים על ראשיה.

מייסד נוסף לתנועה הוא עמי איילון, גם איילון כבר ניסה לשווק את הרעיון של העברת הריבונות בשכונות הערביות שבירושלים לידי הרשות הפלסטינית בעבר ולקדם הקמת מדינה פלסטינית, איילון עמד ביחד עם סרי נוסייבה [שנעצר ונכלא בחשד שדיווח לעירק על מיקומי נפילות הטילים בישראל במהלך מלחמת המפרץ] בראשות ‘המפקד הלאומי’. מעיון במטרות ‘המפקד הלאומי’ עולה כי מטרות המפקד הלאומי הן הקמת מדינה פלסטינית וכן העברת השכונות הערביות בירושלים לריבונות פלסטינית.  אגב, בין מקימי ‘המפקד הלאומי’ ניתן למצוא את אורני פטרושקה, ואורני פטרושקה כמה מפתיע, נמנה גם הוא בין מייסדי ‘התנועה להצלת ירושלים היהודית’, ועל פי פרסומים שונים משקיע פטרושקה את עיקר זמנו לפעילות ציבורית, ובמישור הפוליטי-לאומי פועל פטרושקה להקמת מדינה פלסטינית.

איילון משמש גם כחבר הוועד המנהל של תנועת השמאל ‘עתיד כחול לבן, וראוי לדעת כי על פי התכנית המדינית של תנועת ‘עתיד כחול לבן’ ישראל צריכה להכריז כי אין לה תביעת ריבונות על הכפרים  הפלסטינים שסופחו לירושלים, וכמובן שגם בתנועת ‘עתיד כחול לבן’ המשימה העיקרית היא להקים מדינה פלסטינית ולנקוט באמצעים שיובילו להקמתה, וכך לדבריהם: “הארגון פועל ליצירת מציאות אזורית של שתי מדינות לשני עמים בהסכם, אך בהיעדר הסכם מעודדת נקיטת צעדים עצמאיים על ידי הצדדים לקידום מציאות של שתי מדינות לשני עמים“. ושוב, בין מקימי תנועת ‘עתיד כחול לבן’ ניתן למצוא שוב את אורני פטרושקה.

לדעתו של איילון הקמת גדר למטרה ביטחונית יוצרת בסופו של דבר מציאות מדינית, וכך התבטא איילון בהרצאה שהעביר במסגרת ארגון השמאל הרדיקלי ‘לוחמים לשלום’: “איך בנינו גדר ביטחון? … אריק הבין שאם הוא בונה גדר אפילו לצרכי ביטחון, הוא יוצר מציאות מדינית, והוא יצר מציאות מדינית … אני מעריך שאנחנו יודעים שאם חס ושלום נהרג ישראלי שגר ממזרח לגדר זה יקבל כותרת הרבה יותר נמוכה בעיתון מאשר אם חס ושלום יהרג ישראלי מאותו פיגוע טרור בתל אביב או בחיפה, משום שהגדר יצרה הבחנה בין פה לשם, בין כמעט מה שזוכה לכותרת גדולה למה שפחות מעניין את הציבור”.

הוסף תגובה

לביא ברשת