ארגון לביאמספר העתירות שהוגשו לבג"ץ זינק בארבע השנים האחרונות ב-55%, אך מספר השופטים לא השתנה. כך עולה מהדו"ח השנתי שפירסמה השבוע הנהלת בתי המשפט. בשנת 2016 נפתחו 2,270 עתירות בבג"ץ, לעומת 1,461 בשנת 2013. עיון בדו"חות השנים שבתווך מלמד שהעלייה היא עקבית. הנתון מתייחס לעתירות בבג"ץ בלבד. בתפקידיו הנוספים, כערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי בעניינים פליליים ואזרחיים, נפתחו ב-2016 למעלה מ-10,000 תיקים בבית המשפט העליון.
נתון מדאיג נוסף העולה מן הדו"ח הוא מספרם של התיקים שנותרו פתוחים בסוף השנה: בשנת 2013 טרם סיים בית המשפט העליון את הטיפול ב-1,176 תיקים, לעומת 1,416 בסוף 2016 – עלייה של למעלה מ-20%. נראה כי העומס הרב המוטל על השופטים פוגע בתפקודם וביכולתם לסיים את הטיפול בתיקים המונחים לפניהם.
את האשמה בגידול האדיר במספר התיקים ניתן לתלות קודם כל בשופטים עצמם: האימפריאליזם השיפוטי נגס בשנים האחרונות בקצב הולך וגובר בסמכויות הכנסת והממשלה, ואילו בית המשפט הפך לזירה שבה נקבעת המדיניות בעניינים רבים. אם בעבר היו קבוצות אינטרס פונות לשרים וח"כים כדי לקדם מדיניות ציבורית, ביטול זכות העמידה ודוקטרינת "הכל שפיט" הביאו רבים מהן לדלג על נבחרי הציבור ולפנות ישירות לבית המשפט. אולם למרות העומס החריג, מפתיע לגלות כי השופטים הם המתנגדים הגדולים ביותר להקלת העומס.
הפיתרון: הגדלת מספר השופטים
הפיתרון ידוע ומוכר: הגדלת מספרם של השופטים. גם משרד המשפטים מכיר את הפיתרון היטב, מאחר שהוא מיושם בבתי המשפט המחוזיים: מספר התיקים הפתוחים במחוזי גדל מכ-43 אלף בסוף 2013, לכמעט 70 אלף בסוף 2016 – גידול של 62%. באותו זמן גדל מספר התקנים של שופטי המחוזי מ-172 ל-197, גידול של כ-15%. הנתון מצביע על גידול משמעותי גם בעומס המוטל על שופטי המחוזי, אבל לפחות בערכאה זו ניכר כי המערכת עושה מאמץ לפתור את הבעיה.
הליך הגדלת מספר שופטי העליון הוא פשוט יחסית: כל שנדרש הוא החלטה מינהלית של ועדת החוקה בכנסת. מפתיע, עם זאת, לראות כי מי שבלם את הניסיונות לבצע את המהלך עד כה הם השופטים עצמם:
ב-2003 השקיע אהרון ברק, מאמצים רבים לשכנע את חברי הכנסת שלא להגדיל את מספר השופטים. באופן חריג הופיע ברק בפני ועדת החוקה בעודו מכהן כנשיא בית המשפט העליון. הוא אף זימן ללשכתו חברי כנסת כדי לשכנעם להימנע מהוספת תקנים. ברק כשל במשימתו, והכנסת החליטה שהחל מינואר 2004 יכהנו בבית המשפט העליון 15 שופטים במקום 14.
ב-2007 ניסו שר המשפטים דאז דניאל פרידמן וגלעד ארדן להגדיל את מספר שופטי העליון מ-15 ל-17. המהלך נתקל בהתנגדות חריפה של שופטי העליון, והנשיאה דורית ביניש טענה כי במדינות אחרות מקובל שאין הרבה שופטים בבית המשפט העליון.
ב-2009 ניסו שוב הח"כים מיכאל בן-ארי מהאיחוד הלאומי ויריב לוין מהליכוד, בתמיכת יו"ר ועדת החוקה דוד רותם להגדיל את מספר התקנים בבית המשפט העליון. במקום לברך על המהלך, הוקיעה אותו ביניש כ"חלק מהחקיקה האנטי בג"צית של התקופה האחרונה", והמהלך לא צלח.
לבסוף, לפני יותר משנה הכריזה שרת המשפטים איילת שקד: "אני לא אתן לבית המשפט העליון לתפקד בחסר, בית המשפט עובד בלחץ שאין לו אח ורע. 15 שופטים עם 10,000 תיקים עובדים מבוקר עד לילה". דבריה של שקד התפרשו בכלי התקשורת כרמז לכוונתה להגדיל את מספר שופטי בית המשפט העליון, אלא שההכרזה עוד לא הבשילה למהלך של ממש. נראה כי כוונותיה של שקד מסוכלות בידי הכוחות הפועלים בתוך הקואליציה להחלשת הכנסת ולהעצמת כוחו של בית המשפט: כאמור, הסמכות להגדיל את מספר שופטי העליון נתונה בידי ועדת החוקה של הכנסת. רוב חברי הוועדה הם אמנם חברי הקואליציה. אבל אם לוקחים בחשבון את ההתנגדות הצפויה של ח"כ בני בגין – חייל ותיק בשירות הגילדה השיפוטית; וח"כ טלי פלוסקוב – חברת מפלגת כולנו אשר התייצבה גם היא לצד השופטים – הצעה להגדיל את מספר השופטים לא תזכה לתמיכת רוב חברי הוועדה.
כשהפוליטיקה מנצחת
מדוע מטרפדים השופטים כל ניסיון להגדיל את מספרם? מדוע מהלכים כאלה נתקלים בהתנגדות מצד המקהלה הצדקנית שממהרת לאיים על חורבן הדמוקרטיה לאחר כל ניסיון לאזן את האקטיביזם השיפוטי? התשובה ברורה: אם יוגדל מספר השופטים כעת, התוצאה תהיה הרכב שופטים מאוזן הרבה יותר, שעשוי להביא לתיקון העיוותים שנוצרו בשני עשורים של הפיכה שיפוטית משולחת רסן.
יש תקדים היסטורי לניסיון להשפיע על הגוון הפוליטי של בית משפט עליון באמצעות הגדלת מספר השופטים: לפני 80 שנה טרפד בית המשפט העליון בארה"ב מהלכים כלכליים של הנשיא רוזוולט, והוא בתגובה ניסה להגדיל את מצבת השופטים כדי לדלל את ההרכב השמרני שכיהן אז. תקדים רוזוולט בוודאי מוכר לשופטי העליון, וזו כנראה הסיבה שבגללה הם הודפים כל ניסיון של ממשלות ימין להגדיל את מספרם. ניתן לשער בזהירות שאילו היתה הצעה כזו מועלית על ידי ממשלת שמאל, תגובת השופטים היתה שונה.
היום בישראל, כמו בארה"ב לפני 80 שנה, הממשלה מתמודדת עם בית משפט אקטיביסטי שמטרפד את מדיניותה. אבל כאן מסתיים הדמיון בין שני המקרים. בית המשפט שעיכב את מדיניות רוזוולט לא סבל מעומס מיוחד, והניסיון להגדיל אותו היה מהלך שקוף של השפעה פוליטית. בישראל, לעומת זאת, בית המשפט סובל מעומס הפוגע בתפקודו.
נכונותם של השופטים להמשיך לפעול תחת עומס כבד, ובלבד שלא לאפשר לממשלה להשפיע על הגוון הפוליטי של בית המשפט, רחוקה מלהיות הקרבה אישית ראויה להערכה: ראשית, משום שבית המשפט לא אמור לדאוג מהגוון הפוליטי של הרכב השופטים. שנית, משום שלא רק את נוחות העבודה שלהם מקריבים השופטים, אלא גם את איכות השירות שמקבל הציבור. מספר התיקים הנותרים ללא טיפול הוא הראיה לכך.
האשליה האמריקאית
במספר הזדמנויות טענו שופטי העליון ומי שתומכים בעמדתם, שאין צורך להגדיל את מספר שופטי העליון – והביאו את תשעת השופטים בארה"ב כראיה: מדינה של 350 מיליון אזרחים מסתדרת עם תשעה שופטים; מדוע צריכה ישראל הקטנה יותר מ-15?
התשובה נעוצה במבנה ובתפקידים השונים של שתי מערכות המשפט. ההבדל החשוב ביותר בין שתי המערכות הוא העובדה ששופטי העליון בארה"ב אינם חייבים לטפל בכל עתירה המוגשת לפניהם. אל מול עשרת אלפי התיקים של בית המשפט העליון בישראל, בארה"ב נדונים רק כ-400 תיקים בכל שנה. בישראל, כל עתירה או ערעור המוגשים לבית המשפט העליון שאינם נמשכים על ידי מי שיזם את ההליך, חייבים להסתיים בפסק דין מנומק.
אולי זה הפיתרון לעומס המוטל על שופטי העליון? אולי, כמו בארה"ב, נסמיך אותם להחליט שלא לדון בתיקים שלא נראים להם, ללא חובת נימוק? זה רעיון רע, בשל ההבדל בין שיטות המינוי בשתי המדינות: בארה"ב, השופטים מתמנים על ידי נבחרי ציבור בהליך שקוף שכולל שימועים פומביים. הנשיא וחברי הסנאט שימנו שופט בלתי ראוי יצטרכו לתת דין וחשבון על כך לבוחריהם.
בישראל, לעומת זאת, השופטים מתמנים בהליך בלתי דמוקרטי: הם למעשה ממנים את יורשיהם, תוך חובת משא ומתן מסוימת עם נבחרי הציבור. מתן סמכות לשופטים להתעלם מתיקים שלא מעניינים אותם יעמיק את מעמדו של בית המשפט כנציג של מגזר פוליטי אחד והשקפה פוליטית אחת: פסק דין שלא משרת את ה"תהליך החוקתי" שהשופטים נשבעו לו אמונים, יזכה להתעלמות מהדהדת. לעומת זאת את הזמן שיתפנה יקדישו השופטים להעמקת האידיאולוגיה שהם כופים על אזרחי ישראל.
הנתונים אודות העומס המוטל על השופטים מאפשרים לקואליציה הזו לתפוס שתי ציפורים במהלך אחד: הגדלת מספר שופטי העליון גם תשפר את השירות לציבור, וגם תהפוך את הרכב השופטים למאוזן ומייצג יותר. מול ההזדמנות הזו, האתגר שבשינוי נקודתי של הרכב ועדת החוקה נראה כמו משימה אפשרית בהחלט.
פורסם באתר מידה
